שירות לאומי, שירות צבאי – איך זה משפיע על תעסוקה

לרבות שעשו שירות לאומי יש תחושה שהן מתחילות את התחרות לקריירה בפער. במיוחד אם לצדן מתחרים אלו שעשו שירות צבאי שבו מקבלים ניסיון תעסוקתי. אז איך בכל זאת מתחילות את המירוץ ומתי השירות הלאומי יכול להפוך לסוג של יתרון?

כשהייתי בת 12 חתמתי על מסמך מטעם בית הספר ובו הצהרתי שלא אתגייס לצבא, אלא לשירות לאומי. אחרי השירות, במדרשה שבה הייתי מוקפת בדוסות משוחררות טריות, הבנתי שבניגוד למה שסיפרו לי בתיכון – בצבא לא כל הבנות מקפלות מצנחים או מגישות קפה. גיליתי ששירות צבאי יכול להיות וואחד מקפצה להזדמנויות מטורפות לשכבה מצומצמת של אנשים. אנשים בגילי יוצאים עם יכולות שונות בתחומי מודיעין, תכנות, ניסיון בפיקוד, עבודה בגאנטים ותכניות עבודה, ניהול תקציב, דוברות – מה לא.

המציאות הזאת יוצרת מצב שבו בנות דתיות רבות, כמוני, מתחילות את חייהן המקצועיים בחוויה של חוסר. כל החיים הסלילו אותנו להיות המדריכה המושלמת והדמות החינוכית שמצליחה לעבוד עם נוער בסיכון. אלו כמובן מטרות ראויות, אבל בכל זאת – יש עוד כמה מקצועות ראויים בעולם. היו לי לא מעט שיחות עם חברות דתיות שרוצות לצאת מהתחום החינוכי, כשהתחושה היא שאנחנו לא מכירות את כללי המשחק החדשים. כשאנחנו מחפשות עבודה חדשה, יחד עם החברים שלנו לתואר שגם הם ממש כמונו בחרו בתואר היעיל פילוסופיה, אנחנו נעשות ערות מאוד ליכולות שרכשו אחרים ב-8200.

באופן טבעי, התחושה הזו שהשוק לא הוגן מתסכלת מאוד. ואנחנו לא לבד – שאלת השירות הלאומי היא שאלה תקפה בעצם לכל הנושא הכללי של כניסה לתוך תחום שנשלט על ידי אנשים בעלי יתרון מובהק; מי שרוצה להיכנס לעיתונאות, אבל שרת בכלל בגולני, מבין מיד שמי ששירת בגל"צ מגיע עם הכנה והיכרות מעמיקים הרבה יותר. יש לנו נתוני פתיחה שונים ממה שיש לאחרים, וזה באמת שם אותנו במקום אחר מהם. השאלה היא – כמה משקל אנחנו מייחסות לנתוני הפתיחה שלנו? האם זה גוזר עלינו להימנע מכניסה לתחום, או שצריך להתעלם מזה?פה אנחנו צריכות (וצריכים) להצליח לשלוף את עצמנו מתוך המציאות הנוכחית שבה אנחנו ממוקדות רק במה שאין לנו. במקום להסתכל על השנה והשנתיים הקרובות, לאמץ מבט ארוך טווח והבנה של בנייה והשקעה בקריירה, ולהסתכל על החמש והעשר שנים הבאות. השאלה הנכונה יותר שצריך לשאול את עצמנו זה האם אנחנו מסוגלות ורוצות לעבור את התהליך, שעשוי לקחת שנה-שנתיים ואולי יותר, כדי להגיע לרמת הניסיון שדרוש לנו כדי לעסוק במה שמעניין אותנו. ניסיון כמעט תמיד אפשר לרכוש, גם אם זה יקח יותר זמן מהסביבה שבתוכה אנחנו פועלות.

אני התחלתי להיות דוברת בכנסת אחרי תואר ראשון וכמה שנים של ניסיון בשיווק וניו מדיה. באותה עבודה בדיוק עסקו גם משוחררות טריות למדי מדובר צה"ל, עוד לפני שבכלל התחילו תואר אקדמי. בלי השנים של הניסיון בשיווק לא הייתי נכנסת לדוברות. בלי הניסיון בכנסת לא הייתי עושה את תפקידי הקודם שממנו התגלגלתי לתפקידי הנוכחי. תפקיד שמערב היכרות תקשורתית ופוליטית, ואפילו ביטחון. תפקיד שפשוט מרתק בעיניי, ושאגב לא יכולתי לדמיין לפני חמש שנים.

היום העובדה שעשיתי שירות לאומי הופכת להיות עובדה שאני יכולה לשלוף ב'דברים שלא ידעת עלי' (וגם זה ש*לא* למדתי בפלך). אין מה לעשות: אין דרכי קיצור. אם אתן רוצות להיכנס לתחום שיש בו יתרון מובהק למישהו שכבר עסק בזה בעבר, צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל מהתחלה. אנשים שיסתכלו עליכן מהצד ככל הנראה יעריכו את המאמצים שלכן להיכנס לתחום, והמבט שתוהה מה אתן קשורות במקום הזה – הוא המבט שלכן על עצמכן. כשתיכנסו לתחום חדש, אני מאמינה שתגלו, כמו שקרה לי, שבאופן מפתיע גם הידע הקודם שלכן נותן לכן יתרון תחרותי בתחומים מסוימים שלא הייתן מדמיינות.

אם תעזו להיכנס לתחום חדש, תוכיחו לעצמכן ולמעסיקים עתידיים שאתן לא מפחדות מאתגרים. אתן מסוגלות ללמוד נושאים חדשים, אתן לא מפחדות להיכנס למים. וזה השריר שהכי הכי חשוב לתרגל: הרבה יותר מידע כזה או אחר, צריך לא לפחד להתחיל מהתחלה. יש כאבי גדילה, אבל הם מהכאבים המוצדקים והמשתלמים ביותר שיש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *