על חשיבות האבטלה

יצאם לחל"ת? פוטרתם? משתפת תובנות ממי שירדה אל השאול וחזרה משם.
פעמיים.

כן, כן, התפוטרתי כמה פעמים בחיים שלי, ומסקירה לאחור, מסתבר שלא היה קשר בין החוויה האישית לבין מה שקרה במציאות. בפעם הראשונה שזה קרה פוטרתי משלל חלקי המשרות שעבדתי בהן לקראת סוף ההיריון של הילד הראשון שלי (כן, בין השאר גם מפני שהייתי בהיריון , אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). נכנסתי ל"חופשת לידה" ארוכה עם מעט מאוד דמי לידה שירפדו אותה ובלי שום הבנה לאן אני אמורה לחזור. לגמרי לא מה שתכננתי, אבל משום מה, ובאופן לא אופייני, לא היה אכפת לי. אני מבחינתי הסתערתי על ההרפתקה הזאת שנקראת אימהות וכל שיקול אחר כלכלי או קרייריסטי לא עניין אותי.

לעומת זאת, לפני כמה שנים החלטתי להתפטר. היו לי שיקולים שכלתניים ואסטרטגיים למכביר, ואני קיבלתי את ההחלטה, ולא אף אחד אחר. מבחינה כלכלית הייתי חמושה בפיצויים ודמי אבטלה, אז אפשר להגיד שהייתי "מסודרת". בנוסף לזה הייתי שותפה במיזם חברתי שהיה משמעותי עבורי, וגם התחלתי לעבוד כעצמאית על פרויקט שיניב פרנסה בהמשך. מכל הבחינות הייתי אמורה להיות סופר רגועה, להיות קצת בבית עם הילדים ולקחת לעצמי חודשיים- שלושה בסבבה. אבל הייתי חסרת מנוחה. התראיינתי, שלחתי קורות, ועבדתי בטירוף. ובכל פעם שהייתי צריכה להעביר אצבע בלשכת התעסוקה הלב שלי נסדק עוד קצת.

כיף זה לא היה. אבל במבט לאחור את ההתקדמות המקצועית המשמעותית שלי אני חבה לתקופה הזאת כשדפקתי את הראש בקיר. כי לפעמים רק כשנמצאים על בלימה, אפשר לעשות בירור מקצועי אמתי. כל שליחת של קורות חיים, כל ראיון עבודה, כל הצעת מחיר שכתבתי וכל פגישה עם מעסיקים פוטנציאלים לימדו אותי עוד משהו על מה קורה שם בחוץ, על מה מעניין ומתאים לי ועל איך אני יכולה למתוח קו בין שתי הנקודות. ועל זה חברות וחברים נאמר no pain, no gain. אמנם אבטלה היא לא חוויה שאני ממליצה לאף אחד מהאנשים שאני אוהבת, וגם לא חיבוטי נפש, אבל אם כבר יוצא לכם להיות שם, תדעו שיהיה שכר לעמלכם.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *