נעים להכיר עם נעם טיראן

ראיון עם נעם טיראן, סטודנט לתואר שני בפילוסופיה, שהפך לפרקים לדיאלוג פילוסופי כמיטב המסורת הסוקרטית.

אהלן אהלן,
קוראים לי נעם. אני בוגר מחזור ב' של החוג הבינתחומי לפילוספיה והגות יהודית (בפ"י). בימים אלו אני מתבודד במוצא עם בת הזוג שלי, ומשתדל להיות סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. בפרט, אני מנסה לכתוב תזה בפילוסופיה של תפיסה חושית (בגדול, השאיפה היא לתת תשובה מאוד מקומית, חלקית, ומוגבלת לשאלה "מה אנחנו תופסים כשאנחנו תופסים?"). מעבר לזה אני מחלטר קצת באקדמיה בתור עוזר מחקר והוראה, ואלא אם כן יקרו דברים לא צפויים שיטלטלו את הכלכלה, המשטר, וסדרי העדיפויות הגלובליים (אבל היי, מה הסיכויים?), אני מתכנן להתחיל דוקטורט בפילוסופיה בארה"ב (כרגע באוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון – אבל זה עוד יכול להשתנות). חוצמזה, בשנים האחרונות התעסקתי קצת בחקלאות (בעיקר בתכניות עבודה עברית בערבה ובכמהין), בחינוך (במכינה הקד"צ אדרת), ובמגזר ציבורי (בפרויקט ההייטק של הרשות לפיתוח ירושלים), בדרגות שונות של הצלחה, אבל אני ממש אסיר תודה על זה שהגעתי למצב שבו אני מקבל מעט כסף כדי לשבת ולכתוב דברים שמעניינים אותי. אחרי שלם זה לא טריוויאלי במדעי הרוח.
וחצר. אני גם אסיר תודה על זה שיש לי חצר.
מוזמניםות לשאול שאלות, או סתם להגיד היי!

היי נועם ותודה שאתה מצטרף אלינו! בוא נתחיל רגע מהסוף – תוכל להסביר על מה התזה שלך, ובאופן כללי מה כיווני המחקר שמעניינים אותך?

ברור! אומייגאד זו השאלה שהכי כיף להישאל. התזה היא על פילוסופיה של תפיסה חושית, כמו שכתבתי. אחד הנושאים האופנתיים היום בתחום הזה הוא מה שנקרא "התכנים של התפיסה", כלומר – מה אנחנו תופסים כשאנחנו תופסים? בפרט, נניח במקרה הויזואלי (אבל אפשר לעשות את האנלוגיה לריח, שמיעה, ושאר המודולות החושיות) השאלה היא האם אנחנו תופסים תכונות "מסדר נמוך" כמו צבע, צורה ותנועה, או שאנחנו גם רואים תכונות מסדר גבוה כמו "להיות כלב", "להיות טוב/רע", או "להיות נגרם על ידי משהו". כאן ההנגדה היא בין תפיסה להסקת מסקנות. כשאני רואה אותך, למשל, האם אני רואה מכלול של קווים צורות וצבעים ו*מסיק* שזה אתה, או שאני לא צריך להסיק או להאמין בזה, ואני פשוט רואה *אותך*. בתוך התחום הזה, אני רוצה להגיד שאנחנו תופסים – ממש תופסים, באופן ישיר ולא מתווך על ידי היסקים או האמנות – ערך. שאני יכול להסתכל ב- או לחוש משהו, ושיש איזשהו מובן שבו אני רואה – או חש – שהוא טוב עבורי או רע עבורי. זהו בגדול.
בכללי, כיווני המחקר שמעניינים אותי הם פילוסופיה של הנפש ושל הקוגניציה, ובאופן יותר רחב גם תחומים קשורים כמו פילוסופיה של המדע. בפרט, אני מאוד מעוניין בשאלה – איך אפשר ליישב את תמונת העולם המדעית עם תמונת העולם האינטואיטיבית, היומיומית, הקומונסנסית שלנו. והאם בכלל יש, למשל, תמונת עולם מדעית?

תמר (סטודנטית): לוינס אנליטי משהו. סיקרנת. יש איזושהי השקה?

כמו האנשים שאני מסתמך על עבודתם – אני מאוד מושפע מ[עכשיו הניים דרופינג מגיע]פילוסופים מהמסורת הפנומנולוגית, בייחוד הוסרל, היידגר, מרלו-פונטי, והנס יונאס ולוינס. אני חושב שהנקודה שאנחנו חווים – באופן כללי – בצורה שהיא בלתי-מתווכת, נתונה בתוך הקשרים שאנחנו יכולים להצביע על רכיבים חשובים במבנה שלהם (embedded זה מונח חשוב כאן) ומגולמת בגוף (embodied), היא הבחנה שהאנשים האלו עבדו מאוד קשה כדי לדייק וכדי לנתח את ההשלכות שלה. מה שכן, אני חושב – ותקני אותי אם אני טועה – שעבור לוינס אתיקה היא איזשהו מימד מכונן של הקטגוריות ההכרתיות שלנו. כלומר – אנחנו בראש ובראשונה מכירים את העולם דרך האתי, ומתוך זה אנחנו מכירים את שאר הקטגוריות. אני לא בטוח שזה נשמע לי נכון (מה עם "צבע"? זו גם נגזרת של אתיקה? אם כן – איך?), אבל אני כן חושב שערכיות ונורמטיביות הן קטגוריות חשובות מאוד לתפיסה חושית. אולי אפילו עד כדי כך שאין אירוע של תפיסה חושית שמשולל אספקט נורמטיבי או ערכי (במובן של "טוב/נייטרלי/רע עבורי").
דבר נוסף – אני מתייחס כרגע לתפיסה חושית בלבד. אני חושב שהפרויקט של לוינס הוא יותר שאפתני, נכון? זו עוד דיסאנולוגיה. אבל יכול להיות מעניין לחשוב על זה. אני ממש מזמין אותך ליצור קשר ולדבר על זה.
תמר (סטודנטית): נראה לי שהקישור לפנומנולוגיה מספק והגיוני כי גם הוא עצמו מגיע משם. אצל לוינס זה באמת פיתוח שהוא הרבה יותר בין-סובייקטיבי מאשר אמירה אפיסטמולוגית בלבד, אבל אני לא חושבת שאני בעצמי מספיק מבינה בו בשביל לפתח על זה דיון
אוקיי. רק נקודה קטנה – אפילו לא בטוח שהפרויקט שלי הוא אפיסטמולוגי. ייתכן בהחלט שיש לו השלכות אפיסטמולוגיות, אבל זה בעיקר ניסיון לנתח (חלק מ)המאפיינים האפשריים של מחלקה מסוימת של תהליכים מנטליים
תמר (סטודנטית): אה, מעניין, אפשר להפריד את זה מאפיסטמולוגיה? זה לא תחום בפנים?

במשך הרבה שנים אנשים התייחסו לפילוסופיה של התפיסה כתחום שהוא מעניין כמעט רק בגלל ההשלכות שלו על אפיסטמולוגיה (זו הפשטה מאוד גסה, אבל אני מקווה שאת תסלחי לי) היום נוטים יותר ויותר להסתכל על זה כעל תחום מעניין וחשוב כשלעצמו. האם אפשר להפריד את זה מאפיסטמולוגיה? קונספטואלית בוודאי שאפשר. בהחלט יש קשר הדוק בין האופן שבו אנחנו חושבים על, נניח, המטאפיזיקה של התפיסה לבין האפיסטמולוגיה שלה, אבל אלו שאלות נפרדות. לדוגמה – אני יכול להיות ספקן קיצוני לגבי תפיסה חושית (במובן שאני חושב שאי אפשר לדעת כלום על סמך תפיסה חושית) ועדיין לחשוב שיש מצבים תפיסתיים, שהם שונים ממצבים של דמיון או חלימה וכו', ועדיין, שלאף אחד מן המצבים הללו אין שום מעמד של ראייה (evidence) – שאני לא יכול לדעת כלום על סמך אף אחד מהמצבים הללו. אז הם אולי זהים מבחינה המעמד האפיסטמולוגי של האמנות שאני רוכש דרכם, אבל זה לא אומר שהמטאפיזיקה שלהם זהה. באותה מידה שאת יכולה לכאורה לקבל מידע באותה דרגת אמינות מהעיתון או מהטלוויזיה. אגב, זה נהיה עוד יותר נפרד מושגית כשחושבים על זה מכיוון של פילוסופיה של הקוגניציה: השאלה לגבי תפיסה יכולה פשוט להיות "איך נכון למדל / לחשוב על / לחקור מצבים תפיסתיים?" אני כן חושב שיש עמדות מסוימות בפילוסופיה של תפיסה חושית (בין השאר שאני מאמין בהן) שמטילות אילוצים על העמדות שאפשר להחזיק בהן באופן קוהרנטי באפיסטמולוגיה (ואולי להיפך אבל פחות בטוח), אבל בשורה התחתונה כן. אלו שאלות נפרדות.

איך התקבלה אצלך ההחלטלה להמשיך דווקא ל*דוקטורט* בפילוסופיה? (בניגוד, נגיד, ללחיות אורח חיים פילוסופי אבל לעבוד בתחומים אחרים)

ביום בהיר אחד, פחות או יותר. הבנתי שפילוסופיה זה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי, ושהחלום שלי הוא לקבל כסף כדי לחשוב על דברים שמעניינים אותי. אם אתם רוצים לעשות את זה, האפשרויות שלכם הן די מצומצמות. נוטים להגיד לא ללכת לדוקטורט בפילוסופיה אלא אם כן אתה לא יכול לדמיין את החיים שלך אחרת. עכשיו, זה לא שאני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי להיות אקדמאי, אבל אני לא יכול לדמיין אותם בלי פילוסופיה. והייתי רוצה את הצ'אנס לעשות את זה באופן מקצועי.

זו אולי שאלה רחבה מדי לפורמט, אבל תוכל להסביר בקצרה מה זה "עיסוק מקצועי" בפילוסופיה?

כן. כל מה שפילוסופים שמקבלים כסף על היותם פילוסופים מקבלים עבורו כסף . היום רוב הפילוסופים מקבלים כסף על עבודה באקדמיה. זה אומר כתיבת מאמרים, ארגון כנסים, הוראה, הנחיה של תלמידי מחקר, והרבה הרבה אדמיניסטרציה. אני מזמין אתכםן להיכנס לאתר של הפילוסוף.ית הראשון.ה שאתם מוצאים, לחפש את ה-CV שלו.ה ולראות מה רשום שם. זה נותן מושג טוב מה פילוסופים – ואקדמאים בכלל – עושים. לפחות מה הדברים שהם רוצים לשים ברזומה P:

תוכל להגיד כמה מילים על התחנות המרכזיות במסלול האקדמי החל מהתואר השני?

כן, אבל רק כמה מילים, כי אלו לא דברים שעשיתי בעצמי. אחרי התואר השני מקובל להמשיך לדוקטורט. אם רוצים דוקטורט בחו"ל – בפרט בארה"ב – צריך לשים לב שהתכניות שם הן תוכניות ישירות לדוקטורט. כלומר – גם אם יש לך תואר שני, תיאלץ.י לעשות עוד תואר במסגרת הלימודים. זה לוקח משהו כמו 5-6 שנים (אולי יותר) או משהו כמו 3 בארץ או באירופה. אחרי קבלת התואר, כמו בכל מקום (אבל באיחור של בערך עשור), צריך להיכנס לשוק העבודה. בדרך כלל זה אומר למצוא עבודה זוטרה במחלקה לפילוסופיה, או פוסטדוקטורט. פוסטדוק זו אופציה שבמסגרתה את.ה מקבל.ת עבודה במחלקה, אבל עם מעט חובות הוראה, והרבה מחקר (יש גם מכוני מחקר שאין בהם בכלל חובות הוראה). בדרך כלל במסגרת פרויקט של חוקר בכיר. זה בעצם סוג של המשך הכשרה, שמאפשר לך להתעסק במה שמעניין אותך. כך או כך, השאיפה היא, כעבור כמה שנים לקבל משרה כמרצה ו/או חוקר, לפרסם מאמרים, לקבל תקן (שזה אומר שלא יפטרו אותך ושאתה בגדול יכול לעשות מה שאתה רוצה), לטייל בעולם על חשבון אוניברסיטאות שמזמינות אותך לכנסים, ולחיות את הגאנגסטה לייף.

אילו אפיקים מקצועיים יש לבעלי דוקטורט בפילוסופיה? (באקדמיה ומחוצה לה, ממה שאתה מכיר)

ממה שאני מכיר – מעט מאוד. בעיקר באקדמיה, יש טיפה מכוני מחקר עצמאיים, ולפעמים אפשר לקבל משרה לא במחלקות לפילוסופיה אלא במחלקות קשורות (פסיכולוגיה/דת/היסטוריה… תלוי מה ההתמחות שלך). אבל צריך להגיד – הסיכויים למצוא עבודה באקדמיה בפילוסופיה הם גרועים. לא "לא מוצלחים", לא "בעייתים" – אלא ממש ממש גרועים. הנה ניתוח של אחוזי ההשמה של 50 המחלקות הכי טובות בעולם דובר האנגלית (כלומר בעולם): https://www.aerodatalab.org/philosophy-graduate-placement
באוקספורד, למשל, יש הצלחה בהשמה של 43%. זה אומר שרק 43% מאלו שמחזיקים בדוקטורט מאוקספורד הצליחו לקבל עבודה (או חיפשו עבודה) בפילוסופיה. בסטנפורד והארווארד המצב קצת יותר טוב (פיפטי פיפטי). זה רע מאוד.
אם לא מצליח באקדמיה תמיד אפשר ללכת להוראה, זה כן. אני מכיר כמה אנשים שעשו את זה. זה לא אומר שהם לא סופר מוכשרים, אגב. זה פשוט אומר שהיה להם פחות מזל מאחרים, וזה משהו שצריך לקחת בחשבון.
(אגב, למי שמתעניין.ת איך בוחרים את 50 המחלקות הכי טובות בעולם בפילוסופיה – זה הפרויקט הזה של פילוסוף בשם בראין לייטר: https://www.philosophicalgourmet.com/overall-rankings/
זה הדירוג הכי מקובל בפער היום).

יש לך עצות מעשיות למי שמתלבט על תואר שני במדעי הרוח? (גם מצד איך לקבל את ההחלטה, וגם מצד הצעדים הפרקטיים שכדאי לעשות)

במדעי הרוח באופן רחב יש לי מעט מה לומר. על פילוסופיה יש לי קצת יותר (ואני מניח שחלק מהדברים הם תקפים באופן רחב). אבל כן – קודם כל לעשות שיעורי בית. לבדוק מי הסגל במחלקה שאליה אתם שוקלים להגיש מועמדות, ובפרט האם יש מישהו.י שבא לכםן לעבוד איתו.ה או שעבודתו.ה מעניינת אתכםן. מעבר לזה – תבדקו מי ה"יועץ לתואר מוסמך" של המחלקה. זה איש או אשת סגל שבנוסף למחקר והוראה הם גם אחראים על להנחות ולהתאים את הלימודים של תלמידי המאסטר, שלחו לו.ה מייל ובקשו פגישה. זה טוב כדי לקבל רושם על אופן התקשורת של המחלקה עם הסטודנטים שלה, וגם כדי לשמוע עוד מידע. אם אתם חושבים שתצטרכו לעשות השלמות לתואר, תעברו על הקוריקולום, ותראו אם יש קורסי השלמה שלדעתכםן למדתם חלק או הרבה מהתוכן שלהם כבר בתואר הראשון. במידה ויש כאלו, ומבקשים מכםן לקחת אותם – תתמקחו בעדינות. זה יכול לעשות את ההבדל בין חיוב לקחת שנת השלמות או אפשרות להתחיל כבר בלימודי התואר השני. וזה הרבה כסף. מעבר לכך, תבדקו הרבה זמן מראש על מלגות. אני לא עשיתי את זה וחבל. וחוצמזה, תשלחו מיילים לאנשים שאתם מתעניינים בעבודה שלהם. בקשו פגישות אם אתם חושבים שיש לכם על מה לדבר. אחת הבעיות בשלם היא שאנחנו מוסד קטן. אנחנו לא מכירים הרבה פילוסופים, ויש כמה פילוסופים נהדרים בארץ. כדאי לכם להכיר אותם.

ועכשיו שכולם בבית זו בכלל הזדמנות טובה ליצור קשר

לגמרי. יש אנשים שהבידוד יוצר אצלם יותר עומס ויש אנשים שהוא יוצר אצלם פחות עומס, אבל נראה לי שאצל כולם הוא יוצר יותר רצון בתקשורת.

בהסתכלות לאחור, יש איזה טיפ שאתה יכול לחלוק עם סטודנטים שקשור בתקופת הלימודים?

כן. ברשותך, הטיפ הזה הוא בעיקר לתלמידי בפ"י שמתעניינים ב*פילוסופיה*, ובפרט אם מעניין אותם אקדמיה:
אל תחזיקו טובה לעצמכם.
נכון, שלם משווקת כתכנית מצטיינים, אבל ההכשרה הפילוסופית שלכם אף פעם *לא מספיקה*. אם יש לכם משהו שמעניין אתכם – תקראו המון. לא – תקראו ה-כ-ל. לפחות כל מה שאתם יכולים לשים עליו את היד שלכם ורלוונטי. ושוב – תיצרו קשר עם אקדמאים רלוונטיים.
א. אם יש לכם כסף וזמן, קחו קורסים במקומות כמו האוניברסיטה הפתוחה. לא רק בפילוסופיה בהכרח. אני לקחתי כמה קורסים במתמטיקה, פסיכולוגיה ובלשנות, וזה עזר לי מאוד לעצב את תחומי העניין שלי ואת האופנים שבהם אני חושב.
ב. תכתבו תזה, ותמצאו גם מנחה חיצוני.ת. התזה תאפשר לכם להעמיק ולחקור בנושא שמעניין אתכם (בזכות זה שכתבתי תזה אני קיבלתי עבודה כמתרגל באחד הקורסים, כי יכולתי להגיד בבטחון שהידע הפילוסופי שצברתי במהלך התואר הוא יותר משמעותי ממה שמשתקף מרשימת הקורסים בגליון הציונים שלי); והיכרות עם מנחה חיצוני.ת תאפשר לכםן עוד היכרות עם העולם הגדול והמעניין שמחוץ לבית הקטן בערבה המטאפורית שלנו.
אבל הכי חשוב, שוב, זה לדעת את החומר, וזה אומר לעבוד קשה. שמעתי פעם טיפ שנחקק לי טוב טוב בראש, ואני חושב שהנכונות שלי היא כמעט self evident (לפחות תחת פרשנויות מסוימות שלו):
גם אם יש לכם המון קשרים, גם אם אתם סופר נחמדים, גם אם אתם אלופים בפוליטיקה, גם אם יש לכם מלא מזל, זה לא משנה *שום דבר* אם אתם לא יודעים על מה אתם מדברים.
אני חושב שזו עמדה שכדאי לאמץ.

אורי (בוגר): בהמשך למה שכתבת על הנושא שלך לתזה. מה עמדתך בקשר לתפיסה חושית בלתי אמצעית של 'מושגים' כמו טוב יופי ואמת? איפה הם נמצאים לדעתך על הציר שבין היסק לתפיסה? מקווה שזה בסדר שניצלתי את הפלטפורמה לשאול שאלה פילוסופית…

הו וואו. איזה כיף! אז אני אענה בקצרה, ובוא נמשיך את הדיון שלנו בקרוב. אישית, וכעניין של טמפרמנט פילוסופי נטו, אני קצת נוטה לפקפק במושגיות של תפיסה או של הרבה מאוד מהחיים המנטליים שלנו. אני לא בטוח שיש מובן חמור שבו אנחנו תופסים מושגים. אם יש עמדה במטאפיזיקה של תפיסה שאני מרגיש יחסית בנוח איתה זה מה שנקרא נאיב ריאליזם, שזה בגדול אומר שכשאנחנו תופסים משהו, אנחנו תופסים את אותו המשהו ממש, ושאנחנו עושים את זה לא על ידי ייצוג שלו (זו עמדה ריאליסטית – וישירה – אחרת שנקראת "representationalism"), אלא על ידי זה שאותו המשהו הוא אחד הדברים ש'מכוננים' את האירוע התפיסתי. התהליך התפיסתי מורכב, אם תרצה, מהתופס ומהנתפס, ואין תהליכים תפיסתיים בלי דברים שנתפסים (אהה… אבל מה לגבי אשליות והזיות תשאל? ובכן, על זה צריך לפתוח סוגריים מאוד רחבים). חוצמזה, אני נוטה לחשוב שמה שאנחנו תופסים הם פרטים. פרטיקולרים. ואני חושב שבדרך כלל אנחנו מבינים מושגים כדברים שהם לא-פרטיקולרים (למרות שאולי יש מושגים דמונסטרטיבים, אבל לא נראה לי שלזה התכוונת ב"טוב" או "יופי"). לצד זה, אני מוכן להשתכנע אחרת. ואני חושב גם שהעמדה שלי בתזה היא ממש ממש נייטרלית ביחס לשאלה הזו. זה עונה על השאלה שלך?

ניצן (סטודנטית): איך הייתה החוויה של לעבור ממסגרת מאוד קטנה ועוטפת למחלקה באוניברסיטה? מבחינת קשר עם המרצים, ביורוקרטיה, או התמודדויות אחרות ושינויים שהיית צריך לעשות כדי להתאים את עצמך למציאות החדשה.

זו שאלה נהדרת וחשובה. היה לי קשה. אני מאוד אהבתי את הקבוצה שהיתה לנו בבפ"י, שהייתה ממש ממש קטנה ואינטימית וקצת חטפתי כאפה בהתחלה. האוניברסיטה העברית, בייחוד בהר הצופים, בייחוד בתואר שני, בייחוד בפילוסופיה, היא מקום גדול ומנוכר. אני זוכר שבאחד השיעורים הראשונים שלי בתואר שאלתי בנאיביות אם יש קבוצת וואטסאפ לתלמידי התואר השני וחטפתי מבטים כאילו אני חייזר. אנשים מגיעים לשיעורים, לומדים, כותבים עבודה, ולא מתקשרים יותר מדי. בייחוד אם לא למדת באוניברסיטה העברית. המאסטרנטים שעשו גם את התואר הראשון בפילוסופיה בעברית הם מן קבוצה יחסית מגובשת בתוך כלל המאסטרנטים. אבל קרו כמה פעמים כשאמרתי "שלום" או "בוקר טוב" פשוט זכיתי להתעלמות. באמת שזה היה הכי קרוב שאי פעם הרגשתי לסצינה בסרט נעורים אמריקאי גנרי שבה הגיבור מגיע לבית הספר בעיירה החדשה. אז אחד הדברים הראשונים שעשיתי הוא להוריד ציפיות ולהבין שאני כאן כדי ללמוד. מעבר לזה, ניסיתי להיות עוד יותר רגיש ונחמד וזה הוכיח את עצמו – עכשיו יש לי כמה חבר'ה שאני מאוד מאוד נהנה לבלות איתם זמן. הסטינג הזה יכול להיות בודד להרבה אנשים, ושוב – זה חבל כי אקדמיה זו קהילה. דבר שלישי – הדבר הראשון שעשיתי, עוד לפני היום הראשון ללימודים, הוא להגיע למזכירה של החוג, להציג את עצמי, לספר לה שאני מתרגש, ולשאול מה שלומה. מאז אנחנו חברים הכי טובים וזה מהמם שיש פנים מוכרות וידידותיות. וככה אתה גם פחות מרגיש כמו סתם מספר. דבר אחרון – יצאתי קצת מהמחלקה לפילוסופיה. במחלקות אחרות, בייחוד בגבעת רם, האווירה היא שונה. אני מניח שזה בין השאר מכיוון שמדענים חייבים לעבוד ביחד וגם מכשירים אותם לזה. היה לי סמינר שרוב המשתתפים בו היו ממדעי המוח ומפסיכולוגיה, וזה היה נהדר. היה הרבה יותר מחויך, יצאתי משם עם חברים חדשים, הרחבתי אופקים… אגב, בהרבה מהמקומות הללו צמאים לפילוסופים. אני עכשיו מעורב בכמה פרויקטים שצמחו מהמפגשים האלו, וזה נפלא.

מתנאל (סטודנטית): זה נכון שצריך להיות אגרסיבי ותחרותי כדי להצליח באקדמיה?

אני לא יודע, כי אני לא יודע מה צריך כדי להצליח באקדמיה. למעשה, אני די בטוח שאין קבוצה של תנאים מספיקים להצלחה אקדמית (או בכלל), ואולי התנאי ההכרחי היחיד הוא להיות מוכשר ולדעת הרבה (אבל גם כאן, נראה לי שזה תלוי באיך את מבינה הצלחה). בכל מקרה, אני עוד רחוק מהצלחה אקדמית מאוד.
*אבל*, אני נוטה לחשוב שהתשובה הפשטנית היא "לא". אני מכיר אקדמאים מאוד נחמדים ועדינים, שעדיין הצליחו. יש אולי מובן שבו יעזור להיות אגרסיבי ותחרותי: כדאי להיות נוקשה עם עצמך, כדאי להציב מטרות ולעבוד קשה כדי להשיג אותן, כדאי לזהות הזדמנויות ולקפוץ עליהן… אבל נראה לי שזה נכון בהרבה מקרים, לא?

נועם, תענוג לקרוא אותך. תודה רבה שפינית את הזמן ובאת להתארח!

היה לי כיף! תודה רבה. ואם משהו מהמעט שנאמר פה על פילוסופיה עניין אכתםן אני ממש מזמין אתכםן ליצור קשר. זה הדבר שהכי מעניין אותי לדבר עליו בעולם.
ורק בריאות!

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *