נעים להכיר עם דוד בר אור

שיחה עם דוד בר אור, מורה ומחנך בתיכון – על הוראה, חינוך ועבודה עם תלמידים ועם ההורים שלהם.

שלום שלמים יקרים, אני דוד בר אור, בוגר מחזור ב', מזה"ת. אני נשוי לרננה ואבא לכרמל (בת 3.3) ויערה (0.1!), מתגוררים בכפר אדומים. עם סיום הלימודים עשיתי הסבה להוראה דרך תוכנית "חותם" (יחד עם ענבר זית) ובשנה וחצי האחרונות אני מורה בתיכון במעלה אדומים. בימים אלו אני מחנך כתה י' 'אתגר' המונה 33 תלמידים ממין זכר (יש פה חרוז) ומגיש לבגרות בלשון בכתות יא'. בשביל הנשמה והאגו פתחתי בבית הספר חוג לערבית מדוברת וממש בקרוב אתחיל לעבוד מהצד גם כמורה לערבית ב'מדרסה'.
כל בוקר אני מכניס את כרמלי לגן ומוציא אותה בצהריים, ובין לבין אני עובר טלטלות של ממש עם נערים מרקעים מורכבים. כל יום עבודה הוא רכבת הרים רגשית שכוללת חוויות נהדרות של סיפוק ועשייה, ובמקביל – לפעמים ממש באותו שיעור – תחושות יאוש וגם השפלה. בקיצור – המון תש אבל לא לבעלי לב חלש (גם פה יש חרוז). זהו בינתיים. מוזמנים לשאול על מקרנים שלא עובדים ותלמידים חצופים, ובעיקר על אבהות בצל הפמיניזם.
בתמונה: מנסה להתעפץ ולא נותנים לי

הי דוד, איזה כיף שאתה פה איתנו ותודה שהסכמת להתראיין. ונתחיל בשאלת השאלות, למה החלטת ללכת למקצוע ההוראה?

שלום שלום! אז ככה, במידה רבה תמיד היה לי ברור שאעסוק בחינוך וכחלק מזה ובמקביל ללימודים בשלם עבדתי כמנחה ב'גשר'. לימודי הערבית ומזה"ת (אוף למה זה לא נשמע זורם כמו בפ"י) פתחו בפניי כיוונים חדשים ובשנה ג' החלטתי להפחית את העיסוק בחינוך ובמשך שנתיים עבדתי כעוזר של יועץ ראש העיר לענייני מזרח ירושלים. בהמשך בטח עוד ארחיב על ההתלבטות (שאני עדיין במידה רבה נמצא בה) בין שני העולמות אבל בשורה התחתונה הרגשתי שהחוזקה שלי היא בעבודה עם בני אדם, ולא הצלחתי למצוא מקום לחוזקה הזו בין משרדי העירייה. הראש שלי עסוק ללא הרף בתלמידים שלי, אבל בלב שלי יש מקום השמור בחום ובגעגוע למזרח ירושלים.

עם יד על הלב, לא היה לך היסוסים לגבי היוקרה של המקצוע?

ברור שהיו ועדיין יש. בתחילת הדרך היה לי ממש לא פשוט לענות על השאלה מה אתה עושה – 'אני מורה'. בלי תוספות מיוחדות, בלי פאנצ' מעניין כלשהו. אחרי כמה שנים שאנשים מאוד התפעלו לשמוע מה אני עושה, היום אני סופג לצערי לא מעט עיקומי אפים ואנחות אכזבה של דודות פולניות (ולא רק מדודות פולניות, המצויות בשפע). לפעמים אני מוסיף את השורה 'מורה ללשון ולערבית' רק כדי לקבל יותר הערכה. הגעתי גם לבית ספר שלא שמע על "שלם" ובצוות המורים לא יודעים בכלל מה ומי הם מדעי הרוח. אפילו על "חותם" לא שמעו שם (אני החותמיסט הראשון בבית הספר) ככה שגם בבית הספר עצמו הרגשתי שאין לכאורה שום הכרה בדרך שעברתי. אין ספק שזו נקודה מורכבת.

אז בכל זאת למה להיות מורה?

החודשים הראשונים בהוראה היו מאוד קשים ולא הצלחתי לתת לעצמי תשובה מספיק טובה. היום אני מרגיש שאני מתחיל קצת להנות מהיתרונות המיוחדים שהמקצוע הזה מציע. בהמשך נגיע לתנאים הממש לא רעים שיש לי כמורה בתיכון אבל כרגע אתמקד בשתי נקודות מרכזיות. קודם כל אי אפשר לדבר על הוראה ולהתחמק מהקלישאות והערכים אז הנה זה מגיע: אני חושב שהוראה זה מקצוע שאי אפשר לשרוד בו בלי מסירות וחיבור לעשייה החינוכית. לצד כל כך הרבה קשיים שיש במקצוע הזה, אני רואה בעיניים את המשמעות הגדולה שיש בעשייה שלי, את הנגיעה בנפשות של התלמידים וזו התחושה הכי טובה בעולם. ואולי יותר חשוב מזה – המפגש האנושי העוצמתי עם התלמידים מפעיל ומסעיר אותי לא פחות מאשר אותם. העמידה מול כיתה מפגישה אותי עם צדדים מקסימים שיש בי כמו גם עם לא מעט מורכבויות וקשיים שהם לגמרי שלי. אם מקבלים ליווי ותמיכה נכונים המקצוע הזה הוא בעיני קרקע מדהימה לצמיחה אישית כבן אדם ושדרוג נהדר לניהול מערכות יחסים אנושיות מכל סוג. כאן אני מתחבר לנקודה השנייה והיא מה שהמקצוע הזה מעניק לי כאבא. אני כבר לא מופתע לגלות כל פעם מחדש עד כמה האתגרים האישיים שלי כמורה דומים לאתגרים בבית כהורה. שאלות של גבולות, סמכות וחופש מהדהדות בשני העולמות האלה לחלוטין ללא הבדלי דת מגדר ובעיקר גיל. אני אשכרה לפעמים שוקל לנסות מהלך חינוכי עם הבת הגדולה שלי ואומר לעצמי רגע, קודם תנסה את זה על התלמידים.

לא מזמן היה לנו כנס בוגרות בנושא של נשים וקריירה, אבל ברור לגמרי שהסיפור של משפחה וקריירה לא שייך רק לנשים, והוא חלק בלתי נפרד מהשיקולים וההתלבטויות של סטודנטים ובוגרים. איך אתה רואה את המקום שלך כאבא?

עד שלא הפכתי לאבא לא התייחסתי בכלל לשעות העבודה כשיקול בבחירת מקצוע. לבסוף השיקול הזה כן היה נוכח בקבלת ההחלטות שלי אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה הוא יהיה משמעותי עבורי. שעות העבודה של מורים מותאמות להורים וזה דבר נדיר במשק. על החופשים האינסופיים (שמקבילים כמובן לחופשות הגנים) אני לא אוסיף כדי שלא יפתחו עלי. כל כך הרבה הורים סביבי, ובעיקר אבות, סובלים מהמתח שבאיזון בין העבודה לבין הבית, ואני כל יום מודה לריבונו של עולם על שעות אחר הצהריים שאני נמצא בנחת בבית. השעות המבורכות האלו (וכן, ברור שיש כל ערב קרייסס 'לא רוצה להתקלח אני נשכבת וצורחת על הרצפה עד שהשכנים יתקשרו לרווחה') מאזנות ומרגיעות ועושות רק טוב לכל המשפחה. המשק שלנו בנוי ככה שדווקא השנים החשובות לבניית משפחה מקבילות לשנות בניית הקריירה וככה נוצרים עומסים לא הגיוניים. בקיצור – אנחנו המורים חיים עדיין בתנאים של המאה הקודמת ולא לוקחים חלק במרוץ הזה.

אבל מה עם פרנסה? זה משתלם כלכלית להיות מורה?

זו שאלה מורכבת ואתייחס אליה רק מהמקום האישי. כל הדיבורים על שכר המורים הנמוך הוא נכון ובהרבה מהמקרים השכר באמת מבזה, אבל לרוב זה פחות רלוונטי למורים בתיכון. נכון להיום תנאי השכר של חברי "עוז לתמורה" (מורי התיכון) הם ממש בסדר, לעומת התנאים של "אופק חדש" (יסודי וחטיבה) שהם לצורך העניין ממש לא בסדר. הפערים הם גדולים בעיקר אצל מורים מתחילים והולכים ומתאזנים אחרי כעשור בהוראה. מה זה אומר בתכלס? אני עובד במשרה מלאה, ארבעה ימים בשבוע (יום חופשי + אין לימודים בשישי) ומרוויח אחלה משכורת לשנה שנייה במקצוע. אם נוסיף את האפשרות הפשוטה יחסית לעבוד מהצד אז יוצא שמורים בתיכון יכולים להתפרנס בכבוד.

כלומר חשוב לקחת בחשבון שהמשכורת תלויה בכמה קריטריונים: 1. הוראה בתיכון 2. הוראה לבגרות 3. עדיף ללמד מקצוע שיש לו דרישה

בהחלט. אני ממש מקווה שבקרוב הפערים בין התיכון ליסודי והחטיבה יצטמצמו אבל כרגע זה המצב. יש את מרכיב חינוך הכיתה שמוסיף עוד כמה גרושים ועוד המון פרטים מסובכים שמרכיבים את המשכורת. לגבי מקצוע עם דרישה – הוא לא מוסיף בהכרח תוספת למשכורת אבל הוא נותן עמדה של כח במו"מ עם בית הספר ויש לזה גם השלכות כלכליות.

טל (סטודנטית): שאלה לי גם. איך מצליחים להשאר רלוונטים לתלמידים? להצליח להיות מעודכנים במה שמעניין אותם? לדבר את השפה שלהם? להבין את העולמות שלהם?

קודם כל זו שאלה מעולה כי קצת חטפתי כאפה בנושא הזה. נכנסתי למערכת עם דימוי עצמי של מורה צעיר מגניב ומעודכן, שיודע לדבר את השפה של הצעירים. אז זהו שלא! אני נדהם כלפעם מחדש עד כמה העולם שלהם לא דומה לשלי בהווה ועוד יותר לא דומה לעולם שלי כנער בגילם. זו ממש משימה מרתקת ללמוד את העולם והשפה שלהם ואני מרגיש שזה לוקח זמן אבל לאט לאט קורה. אין מנוס מלהכנס לאפליקציות ולצפות בדמויות שהם עוקבים אחריהם, להבין בדיוק איך נראה אחר הצהריים שלהם ולאט לאט קולטים את השפה ומנסים להיות רלוונטיים, עד כמה שמצליחים.

לצערי אני שוב מחזירה אותנו לענין החומרי, בכל זאת מה עם החשש מהפרנסה בעתיד?

החשש קיים ונכון שאם אהיה מורה כל חיי לא אהיה עשיר גדול. מצד שני צריך להגיד את האמת – עם תואר ראשון במדעי הרוח ותעודת הוראה לא מחכות לי עכשיו משרות נוצצות שמנופפות לי מחוץ לחדר המורים. אם אני כן משווה משרה של מורה בתיכון לעבודה במגזר השלישי, חינוך בלתי פורמאלי או משרדי ממשלה – מהרבה היבטים משרה בתיכון משתלמת יותר מבחינה כלכלית. אממה? ברמה האישית אני לא רואה את עצמי הרבה שנים מורה. אם יהיה לי טוב במערכת אני מניח שארצה להתפתח בה לתפקידים ניהוליים, שם באופן טבעי גם השכר עולה, ואם ארגיש מיצוי אחפש אפיקים חדשים. כן חשוב להגיד שמהסתכלות סביבי על מורים ותיקים יותר הלחץ והעומס של השנים הראשונות נמצאים מאחוריהם, והם לגמרי פנויים להתפתח ולהתפרנס בתחומים נוספים במקביל להוראה ועושים זאת יפה מאוד.

למדת תעודת הוראה בתכנית שנקראת חותם, תוכל לספר עליה ולמה בחרת בה?

זו תוכנית מצטיינים (נשמע מוכר?) להסבה להוראה. https://www.tfi.org.il. חותם רוצים לקדם שיוויון הזדמנויות במערכת החינוך בישראל ועושים את זה דרך שיבוץ של למעלה ממאה מורים כל שנה בבתי ספר השייכים לפריפריה החברתית בישראל. אני בחרתי בתוכנית קודם כל כי היא מאוד מאוד נוחה: מתחילים בהכשרת קיץ של חודש וחצי בתנאי פנימייה (נשמע לא משהו אבל זה במקום יום לימודים פעם בשבוע במשך שנתיים) ומיד מתחילים לעבוד בבית ספר שחותם משבצים אותך (לפי איזור המגורים שלך). מתחייבים לשנתיים – במהלך השנה הראשונה עובדים ב-80% משרה וממשיכים בלימודים יום בשבוע. בסוף השנה הראשונה מקבלים תעודת הוראה וממשיכים לעבוד באותו בית ספר לשנה שנייה, במשרה מלאה. אם ממשיכים לשנה שלישית מקבלים מימון לתואר שני (עם כל מיני כוכביות קטנות אבל בגדול זה שווה).

מה היתרונות מה החסרונות של התכנית?

היתרונות הכיפיים מלבד הנוחות שציינתי הם שלא משלמים על הלימודים ומקבלים אפילו מלגה (נשמע מוכר? #2), יש ליווי אישי מאוד משמעותי (בשביל לשמח את אודליה – נשמע מוכר #3), יש אפשרות לעשות תעודת הוראה בלשון (כן, גם אני עשיתי בהתחלה פרצוף של 'מה הקשר לשון' והיום אני מאוהב במקצוע והתעודה הזאת פתחה לי הרבה דלתות). החסרונות המרכזיים הם שלא בוחרים את בית הספר בו מלמדים, והאיטנסיביות בשנה הראשונה היא מתישה בקטע לא בריא. בכלל, לקחת אזרחים תמימים ותוך חודש וחצי להפוך אותם למורים מן השורה בבתי ספר פריפריאליים – לא זו הדרך המומלצת להכנס למערכת החינוך.

שירה (בוגרת) : מדברים הרבה על עניין השחיקה אצל מורים. אני מניחה שאתה עוד לא שם, אבל איפה אתה רואה את עצמך עוד 10 שנים?

הכי חשוב – תנו לאיש שאחראי על הילדים שלכם תחושה שאתם סומכים עליו. אם אתם לא סומכים אז בשביל השקט שלכם תעבירו אותו למסגרת אחרת. אם בא לכם ככה ממש להתפנק על טיפ מנצח אז תוסיפו ותנו לו גם את התחושה שאתם מעריכים את העבודה הקשה שלו עבור הילדים שלכם ומודים לו עליה (כן, גם משלוח מנות מושקע זה ממש משמח). כל מילה קטנה של הערכה מהורה עושה המון. זהו. זה מתכון בדוק ליחס מועדף לילדכם

אחלה טיפ, הולכת לעטוף משלוח בצלופן.  תודה, תענוג להתכתב איתך דוד.

גם לי היה נעים וכיף! בשמחות ובחופשים!

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *