להיות אישה בעולם תעסוקתי גברי

אם כל הכבוד לקידום מעמד האישה, עדיין יש פער. כנשים אנחנו צריכות לעבוד קשה יותר, ולפלס דרך שחלקה הגדול טרם נסללה

לפני כמעט שלוש שנים, אי שם בשבועות האחרונים של הלימודים, ישבתי עם אבישי – מנכ"ל עמותת בין השיטין לשיחה במהלכה הוא הציע לי להדרים ולנהל את מכינת פארן. האמת היא, שתמיד הייתי אישה של עיר ואף פעם לא אהבתי את המדבר. החום, הצחיחות, השקט, המרחבים – לא הרחיבו לי את הנפש, אלא הפחידו אותה. והמחשבה להתרחק מבן הזוג שלי, נעה בין ההזוי לבלתי-נסבל. אחרי כמה ימים של התחבטויות, מצאתי את עצמי מתקשרת לאבישי ובקול רועד מבשרת: "אני באה".

וירדתי דרומה.

עד היום לא ברור לי מה הוביל אותי לעבור למושב שכוח-אל באמצע המדבר, מקום בו ילדים בני 12 רוכבים על טוסטוסים בלי קסדה והמכולת פתוחה רק ארבע שעות ביום. מן הסתם, מדובר בשילוב בין שיקולים רציונליים לשיקולים רגשיים לחלוטין. מבעד לכל השיקולים האלה בלט והדהד בי הקול הבא: "אין ראש(ות) מכינה נשים". זה היה הנתון בסוף 2017, ונדמה לי שהוא לא השתנה דרמטית מאז. פרויקט חינוכי משמעותי ואיכותי כמפעל המכינות הקדם צבאיות, כזה שמציב את המנהיגות והאחריות חברתית על ראשו, כזה שמבקש לטפח את דור המנהיגים והמנהיגות הבאים של מדינת ישראל, כשל מלהעמיד ב25 שנות פעילותו רק יותר מקומץ קטן של מנהלות נשים. אין ראש(ות) מכינה נשים.

אז ירדתי דרומה.

מבלי להיגרר לקיטש פמניסטי, הרגשתי בהקשר המגדרי שלקחת את התפקיד הזה הוא מעשה פוליטי חשוב. הוא פוליטי בכך שהוא מייצר שינוי במציאות, והוא חשוב כי הוא מהווה דוגמה עבור נערות ונערים שמביטים למעלה אל הסולם הניהולי ורואים בעיקר גברים. בנוסף, אמנם בשנים האחרונות התעסקתי בחידודים ודקדוקים אידיאולוגיים, אך גדלתי במרחבים פוליטיים ושהיתי בין אנשים פוליטיים. והנה , כך הרגשתי, הגיע רגע המבחן שלי: "האם את באמת מתכוונת למה שאת מטיפה לו? וכמה רחוק תסכימי ללכת על מנת להפוך את האידיאולוגיה שלך למציאות?".

אז ירדתי דרומה.

באחת השיחות שקיימתי עם החניכים שלי במהלך השנה, שאלתי אילו תחושות עלו בהם כשהם שמעו שבראש מכינת פארן עומדת אישה. האם זה היה שיקול בבחירה שלהם? מה שעלה בשיחה היה מעניין, ואפילו מפתיע במידה. הגברים בקבוצה אמרו שלא נתנו על זה את הדעת בצורה משמעותית, וחלקם אפילו ציינו ש"חשבנו שזה מגניב שיש לנו ראש מכינה אישה. שזה מייחד אותנו ממכינות אחרות". מצד שני, דווקא הנשים בקבוצה הודו בכנות שעצם היותי אישה גרמה להם להיסוס או לדאגה, משום שחשו פקפוק מסוים ביכולת של אישה לנהל מסגרת חינוכית כזו. השיחה האנקדוטאלית הזאת הבהירה לי שבמקום לקרוא תיגר על תמונת המציאות הנוכחית – בה גברים אוחזים בהגה ההנהגה, החניכות שלי הפנימו אותה ואישררו אותה באופן בלתי מודע כמעט. היה להן קשה לדמיין משהו אחר.

באירוע אחר לקחנו חלק בשיחה של בני ובנות נוער עם שר החקלאות, שהגיע לכנס בערבה ושטח את תפיסת עולמו בנוגע לעתידו הכלכלי והחברתי של האזור. הוא ישב על הבמה עם מנכל העמותה, עם ראש המועצה ועם מנכל המועצה. כולם גברים. כאשר השר סיים את דבריו ופתח את השיחה לשאלות מהקהל, ידיים רבות הורמו לאוויר. במסגרת הלימודים במכינה, עודדנו וטיפחנו חשיבה ביקורתית ודרבנו את החניכים לשאול ולאתגר את הדוברים שהם פוגשים. השאלות היו אינטליגנטיות ומנוסחות היטב. והן נשאלו, באופן מוחלט וללא יוצא מהכלל, על ידי חניכים גברים בלבד. ספרתי את השאלות. כשהשואל השמיני שאל וקיבל מענה, ביקשתי מהשר רשות להפריע את רצף הדיון ולהעיר הערה. וזה מה שאמרתי:

אמרתי שאני מבקשת לדבר לרגע לחניכות בלבד. ביקשתי מהן לשים לב שמתקיים באולם דיון בין שואלים גברים למשיבים גברים. שאם הן רוצות להשפיע על עתידן ועל עתיד החברה בה הן חיות, הן חייבות לקחת חלק בשיח הזה. בכל שיח פוליטי, למעשה. ושכדי לקחת חלק בדיון הזה הן יצטרכו להתאמץ יותר. ששום דבר לא יינתן להן בחינם. שאת הדרך שלהן לשולחן מקבלי ההחלטות הן יצטרכו לפלס בעצמן. ואמרתי להן גם, מבלי להיגרר לקיטש פמיניסטי אבל באמונה מוחלטת, שאנחנו חיות בתקופה הראשונה בהיסטוריה האנושית, שבו יש לנו את הזכות החוקית והחברתית להשמיע את קולנו. ושאסור לנו להפנות את הגב לאפשרות הזו.

חשוב לי להדגיש: אובייקטיבית, לא היה ולו היבט אחד בשיח שהגביל אותן. השר דיבר בכבוד והזמין שאלות בצורה כנה. השואלים הגברים הרימו ידיים בנימוס ולא התפרצו לדיון. האווירה היה נעימה ונינוחה. מה שהגביל את הנשים, נדמה לי, הוא אותו אקלים תרבותי בן אלפי שנים, בו נשים נדרשו להצניע את קולן ואת גופן, ואותה מורשת תרבותית שנהגתה ונמסרה הלאה באופן בלעדי על ידי גברים.

בזמן שאני כותבת את הדברים האלה מתרוצצות לי בראש אינספור אנקדוטות דומות. הפעם הזאת שהגעתי לכנס ראשי מכינה והייתי כמעט האישה היחידה באולם. וכמה קטנה הרגשתי. או הפעם הזו שישבתי בראיון מול 5 גברים ונשאלתי איך אני כאישה אצליח לנהל צוות שמורכב רובו ככולו מנשים. או הדיון הזה שהתנהל באמצע סדרת שטח, במזג אוויר סוער וקר, על האם נכון או לא נכון לפנות 2000 חניכים וחניכות מהשטח. את הדיון הזה על גופן ורווחתן של מאות בנות נוער ניהלו שישה גברים. או עשרות הפעמים שמצאתי את עצמי מפלרטטת בפגישות עבודה, או מודעת יותר מידי לאופן שבו השיער שלי מונח על הכתפיים או לרפרוף החולצה שלי על הגוף.

אין בי כעס, או זעם, או תסכול. יש בי הבנה עמוקה ומפוקחת, שהחתירה לשוויון מגדרי לא תמה, ושיש לי את הזכות והחובה לקחת בה חלק. ושזה ייקח זמן. ושצריך סבלנות. המחשבה שמניחה את דעתי היא שהעולם בו אני חיה שוויוני יותר מהעולם שבו אמא שלי גדלה (היא אמרה לי פעם, באחת השיחות שלנו על הבחירות שעשינו בחיים, שלאורך ילדותה בקיבוץ לה ולחברותיה היו שתי אופציות בלבד: ללמוד הוראה, או ללמוד טיפול). אני מאמינה שאם נמשיך לפעול נכון, הבנות שלנו יחיו בעולם שוויוני יותר מזה שאנחנו חיות בו היום.

אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכות לרדת דרומה. כלומר, אנחנו צריכות לעבוד קשה יותר, ולפלס דרך שחלקה הגדול טרם נסללה. קבוצות מוחלשות תמיד נדרשו למאמצים ניכרים כדי לצמצם פערים. אנחנו נמצאות במצב דומה. לצד זה, אסור לנו להפנים ולהשלים עם דפוסי הפעילות שסובבים אותנו. במקום להצליח במגרש הגברי, אנחנו צריכות לשנות אותו. אנחנו צריכות להיות מנהלות אחרות, חברות צוות אחרות, נשות קריירה אחרות. אנחנו צריכות להגדיר מחדש תפיסות של קריירה ועבודה, הורות שוויונית וחיי קהילה. אנחנו צריכות למצוא שותפים גברים – ויש רבים וטובים כאלה, ולשרטט יחד איתם חזון חדש, כך שיום יבוא ונוכל לומר לבנותינו ולבנינו: זכינו לקחת חלק במאבק לחירות ושוויון מגדרי. והצלחנו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *