"חרדת ביצוע": פרפקציוניזם הוא מכשלה

הפסיכולוג החברתי, ד"ר תומאס קיוראן, טוען שפרפקציוניזם זו בעיה הולכת וגדלה בקרב צעירים. מסתבר שהצבת יעדים וסטנדרטים גבוהים איננה יתרון. אם הרף גבוה מדי ואפילו בלתי אפשרי אז פרפקציוניזם הופך למכשלה ומונע מרבים מאיתנו ליזום פרויקטים או לבצע אותם. אז איך מתמודדים עם זה?

בשלהי השירות הצבאי שלי הייתי חלק מהכשרה של קורס פרמדיקים צבאיים, ואני זוכר שהייתי מאוד קפדן בכל מה שעשיתי. ולא רק אני, כל גם הצוות שהיה איתי. זכורה לי במיוחד סיטואציה שבה היינו צריכים לארגן תרגיל, והקפדנו הקפדה יתרה על כל פרט ופרט (זכורים לי הרבה דפים של הנחיות, אקסלים, ופתקים צבעוניים). אחד המדריכים הותיקים שעבד איתנו והיה במקרה במשרד הסתכל עלינו בדאגה ואמר: "חבר'ה, מי שמצליח בחיים הם אלה שיודעים לחפף קצת". בדיעבד, אני מבין כמה נכונה הייתה העצה שלו.

בסוף השבוע האחרון התפרסם במוסף 'הארץ' ראיון עם פסיכולוג חברתי, ד"ר תומאס קיוראן, שמתמחה ב"פרפקציוניזם". לדבריו, פרפקציוניזם זו בעיה הולכת וגדלה בקרב צעירים, והיא מוגדרת כמצב שבו אנשים מציבים לעצמם יעדים וסטנדרטים בלתי אפשריים. הם מנסים למלא בור שאי אפשר למלא אותו, וכשהם לא מצליחים (כלומר, תמיד) אז הם חווים את חייהם בתור כישלון. מה שתפס אותי בראיון הן ההשלכות האפשריות של מצב כזה עבור אנשים הנמצאים בתחילת דרכם המקצועית. קיוראן אומר:

…בהינתן משימה מאתגרת, הפרפקציוניסט יפעל באחת משתי דרכים. אם הוא חושב שיש לו סיכוי להצליח, הוא ישקיע את כל מה שיש לו ויחתור, בהגזמה ובעודפות, לעבר המטרה. אבל אם הוא מרגיש שהסיכוי שלו להצליח, בפרט בהשוואה לאחרים, נמוך — המחקר מצביע על כך שהוא יעדיף לא לנסות. אי אפשר להיכשל במשימה שלא ניסית לבצע, וההימנעות מאפשרת להם להקל או לשכך את האשמה והבושה שיחושו במקרה של כישלון. זה הפרדוקס המעניין של הפרפקציוניסטים — אף שהם משקיעים מאמצים כבירים, בסופו של דבר ברגע האמת הם יפגינו נסיגה בביצועים, או בריחה מסיטואציות שעשויות להעמיד אותם במבחן.

אני לא יודע איך להביס פרפקציוניזם. לבנות תחושת ערך עצמי בנסיבות המשתנות של הקיום שלנו זו משימת חיים. יחד עם זאת, אני חושב שמדובר בחדשות רעות במיוחד עבור אנשים הנמצאים בתחילת דרכם המקצועית. פרפקציוניזם, בצורתו  כ'הכל או כלום', יעכב את הבנייה של הקומה הראשונה שלהם בשוק העבודה.

לצורך העניין, נגדיר את "הקומה הראשונה" (לפחות בסוג העבודה שרוב בוגרי 'שלם' כנראה יגיעו אליהן) כך: היכולת ליזום פרויקט, לבנות סביבו קואליציה (הסכמה מהבוס, מהמוטבים, צוות וכו') וללוות אותו עד סיומו.

אפשר לומר שהקומה הראשונה של כל תחום כוללת שני סטים של מיומנויות. האחד הוא סט של מיומנויות בסיסיות ייחודיות לו, והשני סט מיומנויות כללי יותר שנדרש מרוב העובדים באשר הם: יצירת שיתופי פעולה עם מחלקות נוספות בתוך מקום העבודה ומחוצה לו, יכולת להזמין שירותים מספקים שונים ולתקשר איתם, יכולת לנהל פגישת עבודה, לבנות תוכנית עבודה בסיסית ועוד.

סוג המיומנויות השני נמצא בדיוק מחוץ לאפשרות הבינרית של 'הכל או כלום' שהפרפקציוניסט אוחז בה. אלו מיומנויות שנרכשות דרך ניסוי וטעיה, וברוב המקרים הן דורשות הסתגלות בזמן אמת לתנאים משתנים (תנאים שהפרפקטיוניסט מתעב).

יתרה מכך, כשהמדריך הביט בנו בדאגה והפציר בנו "לחפף" הוא לא התכוון שנעשה עבודה גרועה. הוא התכוון, כנראה, שכמו בהרבה תחומים בחיים 20% מהעבודה מביאה ל80% מהתוצאות ('עיקרון פארטו', למי שמעוניין לגגל). היכולת להפריד את העיקר מהתפל ולהביא לתוצאה די טובה היא בהרבה מקרים דרישה הכרחית, והיא דבר שיהיה קשה לפרפקציוניסט לפתח.

כשאני מוצא את עצמי בקטגוריה הזו, שבה אני נמנע מפעילויות חשובות בגלל פחד להיכשל, או שהפעילויות שאני כן לוקח על עצמי שואבות את כל זמני מרוב השקעה קטנונית, הפתרון הכי יעיל בטווח הקצר מהניסיון האישי שלי הוא לקבל על עצמי גזירה של אילוץ חיצוני. דדליין, תאריך השקה, סדרה של מפגשים שמתרחשים בזמן קבוע הם דברים שבדרך כלל שומרים אותי בתלם. מה עושים כשמסיימים? מציבים עוד אחד. ואז עוד אחד. בסוף משתפרים ב"לחפף".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *