ומה אם איראן תצליח לתקוף? – פיתוח קריירה במצב של אי וודאות

אם חשבתם עד היום שאתם שולטים בנתיב הקריירה שלכם, אז הנה המציאות טופחת על פניכם. איך בכל זאת מצליחים להתקדם ולהתפתח גם כשלא ברור איך נראה העתיד.

הנה 3 הנחות שהיו לי, שאני לא בטוחה לגביהן יותר:

  1. מרחב צמיחה: במציאות הכלכלית אותה אני מכירה, העתיד  טוב מההווה.
  2. המוכשר שורד: הכישרון שלי יבטיח את התעסוקה שלי, בכל זמן שארצה, בעבודה שאני מעוניינת לעבוד בה.
  3. שליטה ומוביליות: אני שולטת על נתיב חיי.

מתוך ההנחות האלו, היו כמה דברים שנטיתי לזלזל בהם. אני אגיד עכשיו את המשפט הכי פעור/פריווילגי שיכול להיות: כשהתחלתי ללמוד בשלם, המלגה לא הייתה פקטור מבחינתי. הייתי לפני טיול בחו"ל ובכלל גרתי אצל ההורים. בשלב ההוא של חיי, עוד לא הבנתי מה המשמעות של תרגום כסף לעבודה בחיי היומיום. באותו אופן גם רעיונות של ביטחון תעסוקתי כמו קביעות ואפשרויות קידום בתוך מערכות, נדמו לי בשנים האחרונות כלא רלוונטיים כמעט בכלל. עד לאחרונה.

עם התפרצות הקורונה, הרבה דברים בסיסיים התערערו. אנחנו לא יודעים איך יראה העתיד. אם מדובר כאן במגיפה כלל-עולמית, שממיתה מאות אלפי אנשים וממוטטת את הכלכלה של מיליארדים, מי אמר ששאר תרחישי האימה/הזיה לא יתרחשו? אולי איראן כן תתקוף אותנו? אולי מדינת ישראל תתמוטט ותהיה שוב שואה? פתאום המון אקסיומות נראות ראויות לבחינה מחדש. זה טוב לשריר הפילוסופי הרדום הזה מהשנים האחרונות, ששב ומותח את עצמו. פחות טוב לשרירי הלב והנפש.

אז בואו ניגש להנחות יסוד האלו:

העתיד טוב יותר? לא בטוח. דור ההורים שלנו זכה לשפע כלכלי ולמוביליות גדולה. לנו זה לא בהכרח יקרה. לא בטוח שנרוויח כמו שהיינו רוצים, לא בטוח שנתברג במקום שחלמנו עליו. השוק התרחב, התחרות עלתה, פוטנציאל הצמיחה מוצה בהרבה מאוד אפיקים. תפיסת העולם הקפיטליסטית והחלום האמריקאי שהפך לישראלי, גרמני, הולנדי וספרדי – גורם לכל אחד מאיתנו לצפות לעולם הרבה יותר מתגמל ממה שהוא יכול להיות, ולהאשים את עצמנו אם אנחנו לא מצליחים לקחת חלק בעושר העולמי.

המוכשר שורד? לאו דווקא. הכישרון לבד לא מספיק כדי לקבל תגמול. אף אחד לא מחכה 'לגלות' אותנו. המוכשר צריך להיות גם מוכשר בנטוורקינג (דבר שאני שונאת בכל רמ"ח אבריי, ואני מניחה שאני לא היחידה) כדי להצליח ולהתקדם בתוך ומחוץ למערכת.

מוביליות ושליטה? אולי. יש הזדמנויות שנפתחות, יש כאלה שנסגרות. יש מגיפות. יש פיטורים. המסלול שחשבתי שאני אתקדם בו, לא בהכרח פתוח בפני באותה צורה כמו העבר. מקום שתכננתי להיות בו רק שנה יכול להפוך להיות למקום קבוע.

שינוי פרדיגמה

בסדרה וואי וואי וואי, דובר הרבה על דור ה-Y, כדור שאין לו למה לחסוך לדירה ולכן הוא מעדיף לבזבז את הכסף שלו ולצאת לחופשות בחו"ל. אני לא חושבת שזה תיאור נכון שלי ושל הסביבה שלי. אבל, אני יכולה להזדהות עם הקונספט של "אין עתיד מזהיר כלכלית ולכן גם אין טעם לחסוך פרוטה לפרוטה". לכן, לא שווה להשקיע במשהו עם תוצרים לא זוהרים, או אפילו במשכורת לא זוהרת. אמנם יש לנו סבלנות לתוצאות לא מיידיות, אבל לא צריך להגזים, בואו ניתן לזה שנה, ואם משהו לא קרה – נקסט.

יש משהו בקורונה שמחייב את רובינו להשתהות במקום שבו אנחנו נמצאים. להפסיק לרדוף אחרי הדבר הבא, להשקיע בהווה, לנסות למצות פוטנציאל שלא בהכרח ידענו שקיים. נוסף כאן עוד מרכיב חשוב, שלא היה ב-3 הנחות היסוד שלי: הזמן.

בעקבות החודשים האחרונים, אני חושבת מחדש על החשיבות של תהליכים ארוכים. לאט לאט, אני מרגישה ששלב ההכשרה שלנו לא מסתיים אחרי חודש, או חודשיים, או שנה, שבהם למדנו מה לעשות והתמקצענו. לא צריך בהכרח לעזוב את התפקיד ברגע שהוא נהיה ברור ומשעמם. באופן כמעט ניסי ופלאי, ובניגוד כמעט מוחלט לדור שלנו – בחודשים האחרונים אנחנו מבינים שניסיון וותק הם חשובים לפעמים הרבה יותר מצעירות, רעננות, להיות הכי שונים והכי מיוחדים.

צניעות

בחוויה שלי, אני לומדת שיעור עמוק ומורכב בצניעות. הצניעות בתורה, מאפשרת הקשבה לאחרות ואחרים שיכולים ללמד אותי מהניסיון שלהם, לחשיבה שלא מוגבלת על ידי תפיסות שאיתן אני מגיעה. באופן מפתיע – הצניעות מאפשרת בסיס איתן, שבתורו מאפשר הרבה יצירתיות וחדשנות.

איך מצליחים לעשות את זה? אני מאמינה שבתוך השגרה, אפשר לייצר הזדמנויות להתפתחות, על בסיס מה שכבר קיים. קחו כישרון שיש לכם, או משהו שמעניין אתכם, ותיקחו אותו לשלב הבא, תהפכו אותו לבייבי שלכם. זה לא חייב להיות בעבודה, זה יכול להיות בהתנדבות, זה יכול להיות ביוזמה קטנה או גדולה או בקורס שמעניין אתכם.

זה מה שאני עשיתי, קצת בטעות, וזה לגמרי השתלם. לצד העבודה השוטפת שלי (עד לאחרונה בעיקר סוג של שיווק/דוברות/ניו מדיה) הקמתי יוזמה, שלאט לאט הפכה להיות הדבר הכי מרכזי שאני עושה. דווקא ממה שהתחלתי לפתח מהצד, קיבלתי את הכלים הכי משמעותיים שרכשתי בשנה האחרונה: למדתי המון על קידום מדיניות, על קבלת החלטות, על ניהול מתנדבים. על בירוקרטיה מעצבנת ברמות על. על הפיכת רעיון למשהו חי.

זה פתח בפני עולם נוסף של הזדמנויות, של רצונות, שלא הייתי מודעת אליהם, והם בתורם מכשירים אותי וגם מלמדים אותי מה הדברים הבאים שאני רוצה לעשות. את המשכורת המשכתי לקבל מהתחום שכבר התמחיתי בו יותר (שגם אותו אגב למדתי לעשות תוך כדי הלימודים ורק בהמשך הוא הפך להיות ה-דבר).לאט לאט הבנתי שהסייד-קיק שלי הופך להיות הרבה יותר מעניין מהדיי-ג'וב שלי, ומשם למדתי על עצמי ועל מה שמעניין אותי, אולי יותר ממה שהייתי לומדת אם הייתי מחפשת משרת חלומות כזאת או אחרת.

אני בתהליך איטי של שינוי פרדיגמה, של הוספת הנחה שקודם חסרה: תהליך.
לא תמיד נכון בעיניי לנסות להתחרות עם עוד 100 אנשים על משרה אחת ולמצוא כל מיני דרכים מתוחכמות להגיע אליה. יש עדיין היגיון לדברים הרגילים. זה לא בהכרח חכם ומבטיח ללכת על הנתיב הכי נוצץ, ולא הכל תלוי בזה שאני אתכונן בצורה הכי טובה ומקצועית לראיון עבודה שיש עליו עוד 1000 מתחרים. בהקשר הזה, אני מאמינה בקצת צניעות וחיבור למציאות – לפעמים עבודה קשה, בתלם, בעשר אצבעות – תהפוך אותנו להרבה יותר מאושרים ובשלים לקראת המשרה הבאה. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק כדי להיות מוצלחים.

אני מנסה להזכיר גם לעצמי לקחת את התקופה הזאת ולשפר את היכולות הבסיסיות שלי. לנסות להתאים את עצמנו למציאות ולא רק לכפות את התכנון שלנו עליה. לא הכל בשליטה שלנו, ולא כל הצלחה או אי הצלחה תלויה בנו. אבל אם בונים יסודות עמוקים, הרבה יותר קל לבנות עליהם משהו שישרוד גם לתקופה הרבה יותר ארוכה.

ואם איראן באמת תצליח לתקוף אותנו? וואלה לא הכל בפוסט אחד, פרטים בפרטי.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *