השכמה בימי קורונה/ כשעובדים מהבית

אני שונאת לקום מוקדם בבוקר. כסטודנטית שיעורים ב-8:30 היו עבורי עינוי, שלא לדבר על השכמות ב-4:00 כדי להגיע לאולפן בוקר במרכז בימי כדוברת פרלמנטרית. בכל מקום שבו יכולתי להתוות את התנאים היה ידוע שלפני 10 אין מה לצפות שאענה בטלפון. על ווטסאפים אני מוכנה להתחיל להגיב ב-9. זה לא שאני עצלנית חס וחלילהההה (אני דחיינית ויש הבדל חשוב), אני פשוט לא בנאדם של בוקר.
העניין הוא שהעולם הוא כן בנאדם של בוקר, ובחיי הבוגרים אני נאלצת להתמודד עם העובדה הזאת. בדרך כלל. בחודשים האחרונים (תכלס כבר שנה) אני מתפקדת כישות שאחראית לעצמה, כלומר צריכה לקבוע פגישות, להכין לעצמי משימות, להציב לעצמי יעדים – כי תכלס אני הבוסית של עצמי. כשיש לי דד-ליין קל לי לעמוד בו גם אם זה בשניה האחרונה; מה קורה כשהזמן מתוח עד אין קץ, בלי התחלה ובלי סוף? מי ישמור על הזמן ככה שתהיה לו משמעות? מה בכלל ההבדל בין אתמול לבין שלשום, בין 9 ל-12, כשהכל נראה אותו דבר?

הקושי להתחיל את היום סותר לחלוטין את זה שאני יודעת, בוודאות, שאם אני אתחיל יום עבודה כמו שאר האנושות אני גם אוכל לסיים אותו בשעה נורמלית, וגם אבטיח לעצמי שקט נפשי.
הקטע הוא שדווקא בשבועות האחרונים אני הכי יעילה ממה שהייתי מזה זמן.
היעילות המבורכת הזאת קרתה לי בטעות: בגלל ההיכרות עם בעיית ההשכמה שלי בימים נטולי לו"ז, הצעתי בשיחה עם רון ואודליה שנעשה שיחת בוקר יומית ששווה להתעורר אליה, שבה כל אחת תגיד מה התכניות שלה להיום. זו יוזמה שתוכננה עבור אחרים, כמובן. לא באמת התכוונתי להיות זאת שמבצעת את הצ'ק אין. רציתי לתזמן פוסט מראש בכל בוקר שמי שרוצה יוכל להגיב בו. לצערי רון חכם ויודע שבלי שאנשים אשכרה יצטרכו להתלבש ולהתיישב מול מחשב, האפקטיביות של דבר כזה יורדת.
וככה יצא שהתנודבתי לקום כל בוקר, דווקא בימי הקורונה, בשעה נורמלית, כדי להיות בצ'ק אין כל בוקר ב-8:45. וכבר תקופה ארוכה מאוד שלא הצלחתי להיות כל כך יעילה כמו בתקופה הזאת. אחרי הפגישה בבוקר כבר אין לי את הצורך הזה לכמה דקות נוספות במיטה, אני כבר מול היומן ומול המייל ודברים פשוט מתחילים לזוז.

חשבתי שאולי יש כאן עוד אנשים שיכולים להיעזר בהשכמה חצי כפויה. בעין (טובה!) שרואה שהתעוררנו ובא לנו לנצל את היום הזה. לא כדי להרגיש רע בימים שזה לא קורה, אלא כדי לעזור לנו להרגיש טוב ולגרום לזה לקרות. זריקת מוטיבציה קטנה כדי להתחיל טוב את היום, לסמן וי ראשון ביומן. חוץ מזה, סתם שתדעו שלשתות קפה עם חברות וחברים בזום זה בכלל לא רעיון רע, ובזכות השיחות האלה אני חושבת שרון ואני עשינו הרבה יותר כושר ממה שהיינו עושים אחרת.

קצת קשה למצוא משמעות לזמן בימים האלה. כולם מציעים לנו כל הזמן הכשרות וקורסים ושיעורים בזום, ולמען האמת זה ממש מתיש. בימים האלה יש לי יעד אחד: סדר יום.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *