תכנון קדימה בזמן קורונה

התקופה האחרונה הגבירה אצלי את השאלה "איך לתכנן הלאה את החיים המקצועיים שלי" (שממילא נוכחת על סטרואידים רוב הזמן).
כל הזמן יושבת לי בראש התופעה של זרמי סחף. ראיתם פעם את השלטים בחוף שמסבירים למה זרמי סחף מסוכנים ואיך יוצאים מהם? הטענה היא שברגע שנכנסתם לתוך איזור עם סחף חזק, לא יעזור לנסות לחזור לחוף (גם אם אתם שחיינים מנוסים) כי יש סיכוי שתכלו את כוחכם ותטבעו. כדי לצאת מאזור הסחף, צריך לשמור על הראש מעל המים, ולזרום איתו עד שהוא יהיה רגוע מספיק כדי לשבור לאחד הצדדים ולחזור לחוף.
אני אישית מרגיש בתוך זרם כזה. לכן אני חושב שכדאי להשקיע בלהחזיק את הראש מעל המים, לחכות קצת ולהוריד את הווליום של הניסיון לתכנן קדימה בתקופה הקרובה. מה זה אומר?
באופן מסורתי, "קריירה" בנויה משלושה מרכיבים מרכזיים: מה האדם רוצה\מאמין בו, אילו "נכסים" יש לו להציע ולבסוף – מה המציאות בשוק כרגע (או במילים אחרות: עבור מה תכלס יהיו מוכנים לשלם לו). אם שמעתם פעם על "איקיגאי" (Ikigai) אז היחס המושלם בין המרכיבים האלה הוא שאדם עובד במשהו שהוא טוב בו, נהנה ממנו ומאמין בו בתקופה שבה השירותים שלו נדרשים (מעניין איך רופאים ואחיות מרגישים בימים אלו).
עצה טובה (ונפוצה) תהיה להתייחס לימי הטלטלה בשוק כהזדמנות לבחון מחדש את המרכיבים האלו בתוך עצמי: האם הכישורים שלי עדיין רלבנטיים? האם יש לי משהו להציע לעולם שנמצא בהסגר? האם יש לי איזשהו יתרון תחרותי על פני אחרים? וכן הלאה.

כשניסיתי לעשות את זה עם עצמי הבנתי שזה קצת כמו הניסיון לחזות אילו מניות יעלו בשוק ההון, ומתי כדאי להיכנס או לצאת ממנו. מרוב משתנים ונעלמים, זה פשוט הימור. בהקשר של ימינו, מי יודע כמה זמן יימשך הסגר? מי יודע כמה זמן עד שיימצא חיסון? מי באמת יכול להגיד איך ייראה העולם הכלכלי של היום שאחרי?
לכן, אלו הדברים שאני מתמקד בהם כרגע במקום לחתור חזק נגד הזרם:

ביטחון קיומי:

אמנם כרגע אני עובד, אבל לא להיות מסוגל לשלם שכר דירה או לקנות אוכל\טיפול רפואי הם מצבים בלתי מתקבלים על הדעת, ולכן המחויבות הראשונה היא לוודא שאנחנו מכוסים לחודשים הקרובים: חיסכון ששמרנו לזמן כזה, דמי אבטלה, עבודה זמנית וכו'.

לזכור ששוק העבודה הוא דבר דינמי גם בשגרה:

העצה להיות תמיד במצב למידה היא נכונה תמיד, לכן גם כעת לא אמור להיות שינוי ביחס שלי כלפי המצב. העולם משתנה? נו אז מה, ממילא נקודת המוצא שלי היא ללמוד, להתפתח ולהסתגל ביחד עם המציאות.

לעשות הבחנה בין מה שנמצא במעגל ההשפעה שלי ובין מה שלא:

אני לא שולט או מסוגל לחזות באמת לאן השוק הולך, אז אני מוציא את זה מסל הדאגות שלי. אני כן יכול להשפיע על פיתוח כישורים ותחומי העניין הקיימים שלי, בדגש על אלו שהם רחבים מספיק כדי להיות רלבנטיים בכל מצב עתידי. במקרה שלי, זה אומר להשקיע בפיתוח יכולות הוראה (תרגול באוניברסיטה), כתיבה (בקבוצה הזאת ובעוד מדיומים) והמשך פיתוח של חשיבה מורכבת (שיעורים באוניברסיטה, חברותות עם בוגרים, הרחבת אופקים). מרכיב חשוב עבורי לא פחות הוא רשת האנשים שמקיפה אותי, ובזמן האחרון אני משקיע יותר בקשרים הקיימים שהוזנחו קצת בשנים האחרונות.

ליהנות מהדברים הטובים שהמצב מאפשר:

אני יודע שזה נאמר כבר בכל מקום, אבל זה פשוט נכון: לפני כן, זוגתי ואני עבדנו שעות ארוכות יחסית, ונפגשנו לקצת זמן בערב, וגם אז היה צריך לסדר את הבית, להוציא את הכלבה, להכין אוכל וכו'. עכשיו אנחנו עדיין עובדים, אבל יוצאים להפסקת צהריים ביחד, מטלות הבית הפכו למשהו נחמד, ובסך הכל תחושה של נינוחות.

ואולי הכי חשוב – נלקחה מאיתנו האפשרות לתכנן ברצינות את העתיד הקרוב. כמה פעמים בחיים הבוגרים כבר נקבל הזדמנות כזו להשתחרר לרגע מחווית המירוץ, ועוד באופן קולקטיבי?

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *